Death Stranding \ Kojima Productions
בהתחלה היה טריילר, והוא העיף לכולם את המוח
ואז התחילו ספקולציות, מה לעזאזל הדבר הזה?
היידאו קוג'ימה נחשב לגאון של משחקי וידאו, הוא מוכר בעיקר מסדרת "מטאל גיר סוליד" שיצאו תחת מפתחת המשחקים "קונאמי". קוג'ימה וקונאמי נפרדו בסכסוך מכוער וקוג'ימה הכריז על Death Stranding, הבייבי החדש שלו שייצא תחת חברת ההפקות החדשה שלו.
הטריילרים הציגו עולם פוסט-אפוקליפטי מוזר שבו כל שוט של מצלמה מלווה ב"וואט דה פאק" מצד הצופה, בנוסף, כוח המשיכה של קוג'ימה הביא את כוכב "המתים המהלכים" נורמן רידוס לתפקיד הראשי, וגם את מאדס מיקלסון המצוין לתפקיד משני ו(עוד) גם לא פחות מזוכה פרס האוסקר גיירמו דל טורו (שביים את "צורת המים" וגם "המבוך של פאן", "פסיפיק רים" ושני סרטי "הלבוי" בגלגולו הקודם).
הציפיות היו בשמיים, ועם זאת, שמרתי על מידה של סקפטיות המבוססת בעיקר על כמה שעות משחק בMetal Gear Solid 4 והמון גיחוכים על כמה המשחק "עטור השבחים" ההוא היה מטופש בכל רמה. זה בהחלט היה לי מוזר איך תעשיית המשחקים - שבה חברות כמו "רוקסטאר" ו"נוטי דוג" משחררות משחקים עם תסריט ותצוגות משחק שלא היו מביישות שוברי קופות קולנועיים - מתייחסת ברצינות ומשבחת בולשיט כזה.
אז הנה הסיפור בקצרה, תרגישו חופשיים לקרוא את זה כמה פעמים ואז לגרד את הראש ולשאול מה לעזאזל:
העולם הלך פייפן בגלל אירוע שנקרא ה Death Stranding, שער לעולם המתים נפתח והכחיד את רוב אוכלוסיית ארצות הברית (עכשיו תחת השם "ערי הברית") והפך אותה לשטח עצום, טבעי ופסטורלי לאללה. שארית האנושות התבצרה בערים הנקראים Knots ושם הם חיים מתחת לאדמה. מי שרוצה להסתובב בחוץ יכול להתקל ב BT's - מעיין רוחות רפאים שאם תתקרבו אליהם יותר מדי - הם יתפסו אתכם, הסביבה תהפוך לזפת שאם תטבעו בה תמותו ובכך תצטרפו לצבא שלהם. לא לפני שתביאו לפיצוץ עצום שיגרום למכתש די רציני באיזור. ולכן, אגב, גופות צריכות להישרף במהרה, אחרת הן ממש פצצת זמן מתקתקת. ובכלל, עדיף להימנע בכל מחיר מלהרוג את כל מי שעדיין נושם בעולם הזה.
יש גם גשם, שנקרא במשחק Timefall שגורם לכל מה שהוא מטפטף עליו "להזדקן" מהר. מה שיכול להיות נחמד אם אתה מגדל חיטה, אבל פחות נחמד אם יצאת להשתזף בעירום.
אתם משחקים את סאם פורטר ברידג'ס, דוור, כן, דוור שמעביר חבילות בין הערים השונות. סם הוא "רפטריאט", סוג של בן אלמוות בעולם הזה, ובכל פעם שהוא מת, נשמתו יכולה לחזור לגופו ולעולם החיים. ואפשר אפילו לבקר במכתש החדש שנוצר עקב "מותו" האחרון. מהר מאוד סאם מקבל BB שאיתו הוא מסתובב, הביבי הוא מיכל שעוזר לו לזהות איפה יש BT's ובכך לחמוק מהם.
אה כן, יש בפנים תינוק.
אבל כולם מתייחסים אליו כציוד משום מה.
אמרתי לכם שהמשחק הזה מוזר.
לאחר שנשיאת ערי הברית הולכת לעולמה בחוף המזרחי (שם אתה נמצא), היא מטילה עלייך את המשימה לאחד את הערים של אמריקה בעזרת ה Chiral Network - בואו נקרא לזה ווי פיי שבעצם מאפשר העברת מידע בין כל הערים שעד עתה חיו בנתק מוחלט. הרשת הנ"ל מאפשרת גם "הדפסה" של כל מה שתרצו, מכבישים, לכלי נשק, לכלי תחבורה. כל עוד יש לכם את המשאבים המספיקים.
בנוסף, בתה של הנשיאה והיחידה שמוכנה לרשת את התפקיד -אמילי - נחטפה על ידי טרוריסטים ונמצאת בחוף המערבי. אז סאם חייב להגיע לשם כדי להציל את אמילי, ועל הדרך לעשות משלוחים ו"לחבר את אמריקה".
השליחויות של סאם יכולות להיות מגוונות, בין אם תרופות שחייבות להגיע שלמות ליעדן תוך חצי שעה, לבנאדם שרוצה להגיע לחברו או פיצה. פשוט פיצה. כשכמובן יש מגבלה לכמה אפשר להעמיס על הגב.
סאם יכול לבחור בין משימות "חובה" (שמקדמת את העלילה) למשימות אופציונליות בהתאם למסלול שאתם מתכננים והוא יכול לעשות את זה ברגל, ומאוחר יותר גם בכלי רכב שיגרמו לך להעדיף ללכת ברגל. סתם, הם עדיפים, אבל ממש בטיפה על ללכת ברגל.
אז איך זה משחק?
בלתי נסבל, באמת, ההליכה במשחק היא סופר קשה, אתה צריך לסדר את הציוד שלך בצורה הגיונית (ויש כפתור מיוחד לזה), אבל כל משב רוח, או סלע קטן יכולים לגרום לסאם לאבד שיווי משקל ואז חלילה, ליפול ולפגום בסחורה. ניתן לייצב את סאם בעזרת הטריגרים שבג'ויסטיק, אבל זה גורם לו ללכת לאט יותר. הנופים המהממים הם ממש לא פשוטים להליכה ולא פעם נתקלים בצורך להקים סולם או לרדת בסנפלינג מצוק, כמובן שהמצרכים הנ"ל תופסים משקל רב שיושב לכם על הגב ומקשה את ההתקדמות. תודה לאל, עם הזמן סאם מתחזק ויכול לסחוב יותר, ומתווספים גם גאג'טים שעוזרים להתמודד עם המעמסה.
כשנתקלים בBT's המתח עולה והרגעים הללו הם בהחלט מורטי עצבים, אם הם מצליחים לתפוס אותך הם קוראים ל"בוס" ומתחיל קרב. היות והם אלרגיים לדם של סאם, ולסאם יש כלי נשק עם תחמושת המבוססת על הדם שלו, זה אפשרי לנצח.
ישנם גם ה MULES, שהם בני אנוש בדלנים שפשוט אוהבים לחטוף משלוחים. לפעמים נעבור בטריטוריות שלהם ואף נגנוב להם ציוד מתחת לאף, אבל הם יכולים לעשות לנו את אותו הדבר. כמובן שהכללים מובנים ויש להימנע מלהרוג אחד את השני כדי לא ליצור פיצוצים שיהרגו את כולם.
אחד הדברים שמייחדים את המשחק הזה הוא הקישור עם שחקנים אחרים שמשחקים את המשחק באונליין, אמנם לעולם לא תפגשו אותם, אבל תוכלו להשתמש במבנים שהם בנו ואף לעזור להקים מבנים שהתחילו על ידי הוספת חומר גלם.
עד כאן בנוגע ל"חוקים" של העולם הזה, אנשים מחזיקים מקוג'ימה "גאון", היו כאלה שאפילו העיזו להזכיר את שמו יחד עם זה של קוונטין טרנטינו, ואני כאן כדי לספר על החוויה שלי ולאור הניסיון העגום שלי עם MGS4 - להבין אחת ולתמיד, האם אותם אנשים זקוקים לאשפוז בכפייה.
ובכן, השעות הראשונות כוללות לא מעט רגעי WTF בקטע טוב (הרבה רגעים שראינו בטריילרים עוצרי הנשימה, תרתי משמע) ועוד כמה רגעי WTF בקטע רע (בדגש על התסריט, הדיאלוגים ועל תצוגת המשחק של השחקנים, כולל נורמן רידוס בעצמו). למשל, כשסאם מגיע לעיר חדשה על מנת "לחבר" אותה לרשת, הוא יוצר קשר מול אדם שמופיע כהולוגרמה. בכל פעם זה אדם אחר (כולל מספר סלבריטאים מפתיעים) שפותח במונולוג ארוך, וסאם *אף פעם* לא מגיב. לא הנהון, אפילו לא אחת מהנהמות המפורסמות של רידוס - כלום. כאילו המפתחים פשוט לא טרחו או הספיקו להקליט תגובות שלו. דוגרי, בהתחשב בכך שרוב התקשורת שלך במשחק עם בני אדם אחרים היא כזאת - זה פוגם בהנאה.
היו רגעים בלתי נסבלים במשחק הזה, בין אם איזורים מלאים בBT's שלא מצאתי דרך לעבור, או הרים שבלתי אפשרי לטפס עליהם מבלי לשבור את כל הציוד או השליטה הנוראית בכלי הרכב. פעם אחת מצאתי את עצמי מעמיס ופורק סחורה במשך כמעט חצי שעה, כדי שלא אאבד משהו חשוב. תוסיפו לזה כמה רגעי קרינג' משמעותיים ברמת התסריט\התנהגות של הדמויות בעלילה - והייתי קרוב ללוותר על המשחק הזה יותר מדי פעמים.
כשהגעתי לאמצע המשחק, מספר הפעמים שחברים שלי קיבלו הודעה בסגנון "גאון? הקוג'ימה הזה דביל, זה מה" - היא אינסופית.
ועדיין, המשכתי לשחק, והעלילה סיפקה יותר שאלות מאשר תשובות, ובכל זאת, משהו פשוט משך אותי להמשיך, כדי להבין האם הכל שווה את זה. הרי אין מצב שמאדס מיקלסון או גיירמו דל טורו (שממש לא הגיע כדי "להחתים כרטיס וללכת" כאן והוא תופס חלק משמעותי מהסיפור) שמו את השם הטוב שלהם על פרויקט כזה בשביל כלום. אפילו ג'ורג' מילר - האיש שביים את סרטי "מקס הזועם" (כולל האחרון המופתי) אמר שמה שקוג'ימה עשה במשחק מציג "יכולות של יוצר קולנוע מדהים". אז מה אני מבין כבר?
אז המשכתי, ובחיי, גם כשהסוף היה קרוב, חשבתי לעצמי "למה אתה עושה את זה לעצמך?", ועם זאת הייתי סקרן לאן זה הולך.
ומה אני אגיד לכם קוראיי היקרים, אם הגעתם וקראתם עד לכאן, אולי כדאי שזה ישתלם לכם. כי וואלה, המשחק, ממש בשעותיו האחרונות, מצליח לקשור את כל הקצוות הפתוחים בצורה נורא מספקת. וגורם לכל הרגעים הקשים, בהם כמעט ויתרתי, להיראות כמו חלק מהחוויה שהמשחק רוצה להעביר לשחקן.
ואז נפל לי האסימון, בתעשייה שבה כל משחק שבו כל ילד משחק חייבים לירות ל40 איש בפרצוף כבר ב10 הדקות הראשונות, בא הקוג'ימה הממזר הזה ועושה "סימולטור הליכה" שבו הדבר האחרון שאתה רוצה לעשות זה להרוג מישהו, ובונה אווירה מדהימה, עם פסקול מרשים (הרגעים שבהם רואים את מעוז חפצך באופק ושיר מתחיל להתנגן הם באמת יפהייפיים) וסיפור ממש מבלבל ומוזר (פעם אחרונה שאני כותב את המילה הזו כאן) שמצליח להישמע הגיוני ולרגש כשאתה מגיע לסוף?
וואלאק, הממזר הזה גאון.
והוא יצר כאן חוויה בלתי נשכחת.
החוויה הזו היא ממש לא לכולם, כאמור, יש אנשים שפשוט רוצים להרים את הג'ויסטיק ולירות במשהו, או לבעוט\לזרוק כדור. וזה לגיטימי. אבל למי שמוכן לנסות משהו שונה, שבהחלט ישאיר חותם גם הרבה לאחר שהפלייסטיישן 4 שלו יעלה אבק, המשחק הזה הוא חובה.
